את מי אתם משרתים היום?

גיליון 940

23.1.2021

 

ניל דונלד וולש

www.CwG.org

 

מאנגלית: חמדה טלאור

עריכה לשונית: ניצה תפארת

ידידי היקרים...

אנו חוקרים כאן את מה שאני מכנה 'החוויה הקדושה', ואת האופן בו ניתן ליצור אותה בחיים. יש מספר כלים שמצאתי ושבעזרתם ניתן לעשות זאת, ובמהלך השבועות האחרונים חקרנו אותם, אחד אחד. השבוע אנו נתבונן בכלי מספר 10: שרות ומשמעת.

כאשר הייתי איש צעיר יותר, היה לי קטע עצוב מאוד. אשה שהייתי מאורס לה החליטה שבעצם אינה רוצה להתחתן עמי. היא ביטלה את אירוסינו וניתקה את הקשר, ואני הייתי הרוס. ממש משותק. לא רציתי לעשות דבר, לא ללכת למקום כלשהו, לראות מישהו, או לחיות ולהיות מאושר בכל דרך שהיא. אני זוכר שהרגשתי שאם אאפשר לעצמי להיות מאושר בעתיד, יכתים הדבר או ילכלך את הזכרון החד פעמי בחיים, את מערכת היחסים שהיתה יותר מנהדרת שהיתה לי עם אותה גברת. התכוונתי להישאר אומלל במשך שארית חיי.

אני אראה לה!

[האין זה מוזר איך הראש יכול לעבוד?]

חבר יקר שלי, אדם שהכרתי כבר 15 שנה [ושגם היום אני מחשיב כחבר יקר, 30 שנה מאוחר יותר], בא אל דירתי בשבת שלאחר המקרה הטראגי הזה ואמר לי לאסוף את עצמי, שכן אני מתעתד ללכת אתו למקום כלשהו.

"הו ביל, איני רוצה ללכת לשום מקום," ייבבתי, "פשוט עזוב אותי."

אולם הוא לא הסכים לשמוע זאת. "או שאתה בא אתי, או שמהיום והלאה לא תוכל לקחת אותי בחשבון כחברך."

 "וואו, אתה מוכן לוותר על 15 שנות חברות בשביל משהו שאתה רוצה שאעשה אתך?" שאלתי בהשתוממות.

"לא. אולם אעשה זאת בשביל משהו שאני רוצה שאתה תעשה עבור עצמך."

טוב, הוא הצליח. הדבר עורר את סקרנותי. "התרחצתי" תוך ניגוב עם מטלית, העברתי מסרק בשיער, זרקתי על עצמי בגדים נקיים, ויצאתי לפגוש אותו במכוניתו. הוא הוביל אותי לדירה בצד האחר של העיר, שחי בה גבר בשנות ה- 80 שלו, ששמו היה וולטר.

"מה אנחנו עושים כאן?" שאלתי.

וביל ענה: "תסתכל".

בפנים ביל הציג אותי לחברו הזקן ואז החל להסיר תחבושות מרגלו הימנית. לאחר זמן קצר ראיתי את מה שהוא עשה. ביל רחץ בעדינות פצעים מוגלתיים פתוחים על רגלו של וולטר, מרח אותם במשחה וחבש אותם עם תחבושות נקיות.

אז אמר ביל לוולטר: "הבאתי אתי את חברי על מנת שיראה את מה שאני עושה. מעתה והלאה הוא יהיה זה שיטפל בך.

וולטר הנהן, הושיט יד בשרנית זקנה כדי ללחוץ את ידי, ואמר: "שמח לפגוש אותך." הייתי מזועזע, אולם חייכתי חיוך קטן ולא אמרתי דבר עד שהיינו מחוץ לביתו של הזקן, ושבנו למכונית.

"מה בשם שמים קרה כאן?" דרשתי הסבר מביל.

"אני מתנדב בהוספיס, וכל יום, בערך בזמן הזה, החלפתי לוולטר את התחבושות. יש לי עתה פציינטים חדשים שעלי לטפל בהם, אז אני מעביר את הטיפול בוולטר אליך. זה תהליך קל למדי, כפי שראית, וולטר הינו אדם נחמד ויהיה לך נחמד לשהות במחיצתו."

"הו... ביל, אני לא התנדבתי לדבר הזה ואינני הולך לעשותו."

"בטח שכן", גיחך ביל. "אתה צריך לצאת מעצמך. אתה חושב שאתה מסכן, אתה חושב שלך היה משבר קשה – אתה צריך לצאת ולראות את העולם. בעצם, אתה צריך לשרת את העולם; לשרת מישהו. זה ישפר לך מאוד את החיים.

ובכן, נאבקתי בזה עם ביל כל הדרך חזרה לביתי, אולם הפסדתי במאבק, ומאותו יום, במשך חודשים רבים, הגעתי אל ביתו של וולטר, ניקיתי את פצעיו והחלפתי לו תחבושות. וביל צדק. מהר מאוד שכחתי את העצב האישי שלי. הפכתי להיות 'חסר מודעות'.

למקרה זה היתה עלי השפעה אדירה. הוא לימד אותי ששרות הינו כלי נהדר שעזר לי להתחבר לחוויה הקדושה באמצעות 'חוסר המודעות'. מאותו זמן ועד היום, כאשר אני מוצא עצמי תקוע במשהו, אולי מרגיש קצת מדוכא ועצוב, אני שואל את עצמי: "את מי שירתתי היום?"

כאשר אני מפעיל את תשובתי, זה משנה לחלוטין את מצבי.

ולכן... מצאו צורה של שרות. אין זה משנה מה הדבר. הובילו חבורת צופים. הדריכו קבוצה קטנה בליגה כלשהי. חלקו ארוחות על גלגלים. הצטרפו למועצת תלמידים. התנדבו כסדרנים בתיאטרון המקומי או בהיכל קונצרטים. הקריאו למישהו עיוור. היו מארגני משחקים בבית אבות. עשו משהו. היו בשרות.

אהבה וחיבוקים,


 

להענקת תמורה

 

 

טואול בניית אתרים