הקפיצה הקוונטית     אתרים מומלצים     הענקת תמורה     מפת האתר

הכול נהדר בתיאוריה –

אבל מה עושים כשזה קורה...

שלושה סיפורים שלובים
 
כתבה - ניצה תפארת

א. זה היה מזמן. לפני שלושים ושתיים שנה, חלתה אמי בסרטן. השנה האחרונה של מחלתה היתה מלווה בכאבים קשים, אבל היום אני מבינה שקשה יותר מכל היתה לה הבדידות. חוסר היכולת וחוסר הידע של המשפחה להתמודד עם משמעות המחלה, גרמה לכך שנושא המוות כלל לא הוזכר.

אני זוכרת נסיונות רבים של אמי לדבר אתי, אולם אני, כשרק הרגשתי שהיא מתקרבת ל'אזור האסור', מייד יצאתי בהצהרות שלא תדאג, שאני עוד אמות לפניה, ועוד 'שטויות' מסוג זה.

ההתנגדות שלי היתה כל כך גדולה, עד שביום ההלוויה קיבלתי חום גבוה, ושבועיים לאחר מכן איבדתי לחלוטין את שיווי המשקל שלי ולא יכולתי לקום מהמיטה מבלי להיתמך בקירות. המצב נמשך כך מספר חדשים ואף הביא לאישפוזי ולחיפוש גידול בראש.

אבל כמו שאנו יודעים, טראומות גדולות יכולות להיות נקודת מוצא לזינוק בצמיחה, בהתפתחות הרוחנית ובתובנות שלנו, ואצלי הוביל הדבר לחיפושים, לתהיות ולסלילת דרך אחרת.

כשהתחלתי ללמוד קבלה ותיאוסופיה, נמשכתי מאד לנושא המוות, התהליכים שקורים לנו לפני המוות, בזמן המוות ואחריו, וזאת מכל זווית אפשרית ועם שאלות וחקירות אין ספור. כאשר הבנתי את התהליכים, התחלתי לדבר עם אנשים שהיו במצב שאני הייתי טרם מותה של אמי, וגם עם אנשים שעברו כבר את השלב של מות יקירם והתקשו להתמודד עם האבל. התודות, ותחושת ההקלה שלהם דחפו אותי להתעמק בנושא ההתמודדות עם המוות.

ב. לאחר שנים רבות חלה אבי אף הוא בסרטן. הפעם היה התהליך שונה לחלוטין. היו לנו שיחות רבות על המוות ועל החיים. לאיכות הזמן שלנו ביחד היתה משמעות מיוחדת. סגרנו מעגלים רבים. באחת ההזדמנויות כשישבו סביב מיטתו גם נכדיו וניניו, סיפר להם במשך מספר שעות עלילות רבות מחייו, חלקם דברים שגם אנחנו, ילדיו, מעולם לא שמענו. על ילדותו, בחרותו, עלייתו כחלוץ ארצה [באמת הרפתקה מהסרטים], שירותו כקצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, וכן הלאה.

ג. ידידתי דלית, שיכלה את בעלה בתחילת שנות השלושים לחייה. כשקרה הדבר, היא כבר עשתה כברת דרך בעולם האלטרנטיבי, והדברים היו ידועים לה הרבה יותר מאשר לי במות אמי. אולם הידע התיאורטי לא הספיק וכאן אני רואה את חסרונו של ידע המתמקד בהכנה למוות. ואלו הם דבריה של דלית:

בעלי היה אדם בריא ואנרגטי ומלא התלהבות מהחיים, עד אשר חלה באופן פתאומי במחלה נדירה וחסרת מרפא. בכל אופן, ניסינו מספר נסיונות ברפואה אלטרנטיבית [עד כמה שהוא הסכים, כיוון שלא ממש האמין]. הרופא הקונבנציונאלי אמר שעושים היום ניסויים בריפוי המחלה הזו על ידי השתלת מח עצם. התורם המתאים כבר נמצא, והחלו בטיפולים שלקראת ההשתלה, אולם הטיפולים כה החלישוהו, עד שהרופא אמר לי שלדעתו אין סיכוי. בתוכי – ידעתי זאת עוד קודם, אולם לא דיברתי על כך עם בעלי כדי לא לשבור את רוחו בתקוותו הגדולה לנס.

עם יד על הלב, יכולתי לדבר עם אחרים על הצורך בסגירת מעגלים בסוף החיים, אולם כאשר זה הגיע לפתחי – לא הייתי מסוגלת לשחרר.

ערב אחד, במהלך האישפוז לקראת ההשתלה, אמר לי בעלי: " התלבשי, הלילה לא נישן ". הוא סבל אותו לילה מקשיי נשימה. הרופאה באה לטפל בו, ואני עמדתי למרגלות המיטה, אחזתי ברגליו ועיסיתי אותן כדי להזרים לו אנרגיה וכדי שיחוש שאני שם, אולם בעיקר – כדי לקרקע אותו שלא ילך. עשיתי זאת זמן רב, עד שהרגשתי שאינני יכולה יותר לעמוד בכך, ויצאתי מחדרו לשאוף אויר.

חזרתי כעבור חמש דקות, אבל הוא כבר לא היה.

נכון. אני יודעת הכול. אני יודעת שיש סיבה מדוע בחרה נשמתו דוקא את המחלה הזו. למרות זאת לא הייתי מסוגלת לדבר אתו על לכתו ממני ולא יכולתי לשחרר אותו לדרכו. כל מה שחשבתי, שאני לא מדברת אתו על המוות כדי לא להחליש את בטחונו באפשרות שיקרה נס, זה בעצם פשוט משום שלא הייתי מסוגלת לשחרר אותו. ובסופו של דבר, אף התערער בטחוני באלוהים.

עכשיו, אני אוספת את הרסיסים, רסיסי חיי ורסיסי אמונתי באלוהים ומנסה לאחות אותם מחדש. לאט לאט זה מצליח, אבל קשה. מאד קשה.

סוף דבר. סיפרתי כאן שלושה סיפורים, אשר המכנה המשותף שלהם הוא ההתמודדות עם תהליכי המוות של אנשים אהובים. אולם השוני ביניהם, הוא מידת המוכנות שלנו בכל מקרה הן להתמודד והן לשחרר, וזה מה שמשנה בעצם את התהליך גם לנפטר עצמו, גם לנו, וגם להמשך חיינו לאחר הפרידה.

טואול בניית אתרים