ההתנסות במוות קליני של

מֶלֶן-תומס בנדיקט

דרך האור

מלן-תומס בנדיקט הינו אמן שנשאר בחיים אחרי שעבר מוות קליני, ב- 1982. הוא היה מת במשך יותר משעה וחצי, ובמשך אותו פרק זמן הוא "יצא מהגוף שלו, והלך אל האור". מאחר והיה סקרן לגבי היקום, הוא נלקח אל היקום המרוחק ואפילו יותר מכך – הוא נלקח אל תוך הריק האנרגטי.

ד"ר קנט קינג אמר: "הסיפור שלו הינו אחד מהיותר מרשימים שנתקלתי בו במשך שנות עבודתי במחקר של מוות קליני".

קראתי חומרים של דתות שונות, ופילוסופיות. זה נתן תקווה שאכן יש משהו מהעבר השני.

הדרך למוות

ב-1982 מתתי ממצב סופני של סרטן. התפתחות המחלה היתה במצב כזה שלא היה טעם לניתוח, ובחרתי לא לקבל כימותרפיה. ניתנו לי בין ששה לשמונה חודשים לחיות. לפני התקופה הזו, כל נושאי האטום ואיכות הסביבה דיכאו אותי נורא. התחלתי להאמין שהטבע עשה טעות, ושקרוב לוודאי שאנחנו, בני האדם, היינו כנראה יצור סרטני על פני הפלנטה. וזה לבסוף היה מה שהרג אותי. ניסיתי כל מיני סוגים של ריפוי אלטרנטיבי, אבל שום דבר לא עזר.
 
    
 
 
       

הגעתי למסקנה שזה היה ביני ובין אלוהים. מעולם לפני כן לא התייחסתי אל אלוהים. באותו זמן לא הייתי בכלל בקטע של רוחניות, אבל המוות המתקרב שלי גרם לי לקרוא כל דבר שהצלחתי לשים עליו את ידי, כל דבר שהיה קשור לרוחניות ולריפוי אלטרנטיבי. קראתי חומרים של דתות שונות, ופילוסופיות. זה נתן תקווה שאכן יש משהו מהעבר השני.

לא היה לי כל ביטוח רפואי שהוא, ולכן החסכונות שלי הוצאו על בדיקות. מאחר ולא רציתי לגרור את משפחתי לענין הזה, החלטתי לטפל בזה בעצמי. בסופו של דבר הגעתי להוספיס טיפולי, והתברכתי מאוד בעזרתה של המלאך שעברה את החלק הזה עמי, לה אקרא "אן". היא נשארה לצידי לאורך כל התקופה הזו. זה נמשך כשמונה עשר חודשים.
 
האור של אלוהים

יום אחד התעוררתי בבית בשעה 4.30 בבקר, וידעתי שהגיע הזמן. זה הולך להיות היום בו אמות. הזמנתי כמה חברים כדי להיפרד. הערתי את "אן", והוצאתי ממנה הבטחה שלא יגעו בגופה שלי במשך שש שעות מרגע מותי, כי קראתי שקורים כל מידי דברים מענינים בזמן שמתים. חזרתי לישון.

הדבר הבא שאני זוכר הוא, שלפתע הייתי מאד מודע, ועמדתי – בעוד שגופי היה עדיין על המיטה. נראה היה שסביבי היתה חשכה. למרות זאת, יכולתי לראות את כל החדרים בבית, את הגג וגם מה שמתחתיו.

היה שם אור בוהק. פניתי לכיוונו. הוא היה מאוד דומה למה שאנשים תיארו כשעברו את חווית המוות הקליני. זה היה מדהים מוחשי ושובה לב. רצית ללכת אליו כמו שהייתי רוצה ללכת אל הזרועות האוהבות של האמא או האבא האידיאליים. כשהתחלתי ללכת לכיוון האור, ידעתי באופן אינטואיטיבי, שאם אלך אליו – אמות.

לכן, בקשתי/הרגשתי: "רק רגעיה בבקשה. אני רוצה לדבר אתך לפני שאני הולך."

כל ההתנסות נעצרה. גיליתי שאני בשליטה מלאה על ההתנסות כולה. הבקשה שלי כובדה, והיתה לי שיחה עם האור. זו הדרך הטובה ביותר שאני יכול לתאר זאת. האור כל הזמן שינה את צורתו לצורות כמו ישו, בודהה, קרישנה, מנדלות, ואבות טיפוס של צורות וסימנים, שאלתי בצורה טלפתית: "מה הולך כאן?"

 התשובה ששודרה לי היתה, שמערכת האמונות שלנו היא זו שמשפיעה על התגובה שמגיעה אלינו. אם היית בודהיסטי, או קתולי, או אדוק בדתך, היית מקבל תגובה בהתאם לאמונתך. נעשתי מודע למטריצה של האני הגבוה שלי, שהוא המוליך שלי למקור. לכולנו יש אני גבוה או נשמה גבוהה. כל האני'ים הגבוהים מחוברים כישות אחת, כל בני האדם מחוברים כישות אחת. בעצם אנחנו אותה ישות. זה היה הדבר היפה ביותר שאי פעם ראיתי. זה היה כמו כל האהבה שאי פעם רציתם, וזה היה אותו סוג של אהבה שמרפא, מעלה ארוכה, מחולל.

אז הייתי מוכן ללכת, ואמרתי: "אני מוכן, קח אותי." והאור הפך לדבר הכי יפה שראיתי אי פעם: מנדלה של נשמות אנושיות על פני כדור הארץ. ראיתי שאנחנו היצירות הכי יפות – אלגנטיות, אקזוטיות.... הכל. אינני יכול לתאר איך זה בבת אחת שינה את דעתי על בני האדם.

אמרתי/חשבתי/חשתי: "או אלוהים, לא ידעתי". נדהמתי לגלות שאין רוע באף נשמה. אנשים יכולים לעשות דברים נבזיים מתוך בורות או חֶסר, אבל אין רוע באף נשמה. מה שאנשים מחפשים, מה שמקיים אותם, זו אהבה, אמר לי האור. מה שמעוות אנשים זה חוסר אהבה.

הגילויים המשיכו והמשיכו. שאלתי: "האם זה אומר שבני האדם ינצלו?" וכמו פרץ של תופים אפוף באורות ספירליים, האור "דיבר" ואמר: "אתם מצילים, פודים ומרפאים עצמכם. תמיד הייתם ותמיד תהיו. אתם נוצרתם עם הכוחות לעשות זאת עוד מהתקופה שלפני בריאת העולם".

באותה שניה הבנתי שבעצם "אנחנו כבר ניצלנו", וש'ההופעה השניה' (של ישו, לפי אמונת הנוצרים – המתר.) קשורה לזה. הודתי לאור האל מכל לבי. הדבר הכי טוב שעלה בדעתי היה: "או אלוהים היקר, יקום יקר, אני-גבוה יקר, אני אוהב את חיי".

זה נראה היה שהאור שאף אותי פנימה, ספג אותי. עברתי למציאות אחרת יותר עמוקה מהקודמת, שמתי לב לזרם אדיר של אור, רחב ומלא, עמוק. שאלתי מה זה היה. האור ענה: "זהו נהר החיים. שתה ממי החיים האלה עד שליבך ירווה". שתיתי לרוויה, באכסטזה.

הריק של הלא כלום

פתאום חשתי שאני מוטס הרחק על גבי זרם החיים הזה. ראיתי את כדור הארץ מתרחק והולך. מערכת השמש חלפה ביעף ונעלמה. עפתי דרך מרכז הגלקסיה, לומד עוד ועוד ככל שאני מתקדם. למדתי שהגלקסיה הזו, וכל היקום כולו, מתפרץ עם צורות שונות של חיים. ראיתי הרבה עולמות. אנחנו לא לבד ביקום הזה.

נראה היה שכל הבריאות של היקום הרקיעו שחקים לידי ונעלמו כנקודות אור. כמעט מיד הופיע אור שני. כשעברתי אל תוך האור השני, יכולתי לקלוט הכל, מעבר לאין סוף. הייתי ברִיק, במקום שלפני היצירה, לפני תחילת הכל, בעולם הראשון, בתדר הראשון. הייתי בעין הבריאה, וזה נראה כאילו אני נוגע בפניו של אלוהים. זו לא היתה תחושה דתית. פשוט הייתי אחד עם החיים המוחלטים והמודעות המוחלטת.

זה יקח לי שנים רבות עד שאצליח להטמיע את התנסות הריק. זה היה פחות ממשהו אבל גם יותר מכל דבר אחר. הבריאה זה אלוהים שחוקר את עצמו בכל דרך שאפשר לדמיין. דרך כל שערה בראשכם, דרך כל אטום, אלוהים חוקר את העצמי של אלוהים. ראיתי את הכל כמו האני של הכל.

אלוהים כאן. וזהו כל הענין.

הכל בנוי מאור, הכל חי.

אור האהבה

עפתי עם הזרם ישר אל מרכז האור. חשתי חבוק על ידי האור כשהוא שוב הכניס אותי פנימה בעזרת הנשימה. והאמת היתה ברורה לחלוטין, שאין מוות; שום דבר לא נולד ושום דבר לא מת; אנו ישויות בנות אלמוות, חלק ממערכת חיים טבעית הממחזרת עצמה ללא הפסקה. מעולם לא אמרו לי שעלי לשוב. פשוט ידעתי שזה מה שיקרה. זה היה כל כך טבעי, אחרי מה שראיתי.

כאשר התחלתי לשוב אל מעגל החיים, אף פעם לא עלה על דעתי וגם אף אחד לא אמר לי, שאשוב אל אותו גוף. זה כלל לא היה חשוב. היה לי אמון מלא באור ובתהליך החיים. כשהאור הגדול התחבר עם הזרם, בקשתי לעולם לא לשכוח את מערכות היחסים והרגשות שלמדתי להכיר בהיותי בצד השני.

חשבתי לעצמי שוב כבן אדם, ושמחתי להיות כזה. ממה שראיתי, הייתי שמח להיות אפילו אטום אחד ביקום הזה. אטום אחד. על אחת כמה וכמה להיות החלק האנושי של אלוהים... זוהי הברכה הכי נפלאה שיכולה להיות. זו ברכה יותר גדולה מכל מה שיכולנו לחלום עליו, שברכה יכולה להיות. בשביל כל אחד ואחד מאתנו, להיות חלק מההתנסות הזו זה פשוט מדהים, מפואר. כל אחד ואחד מאתנו, ולא משנה היכן אנו, ולא משנה אם אנחנו דפוקים או לא, הינו ברכה לפלנטה, בדיוק היכן שאנחנו.

וכך עברתי את תהליך הכניסה מחדש אל מעגל החיים, מצפה להכנס אל גופו של תינוק היכן שהוא. אבל חזרתי שוב אל הגוף הזה. כל כך הופתעתי כשפקחתי את עיני, כשמצאתי עצמי שוב בגוף הזה, חזרה בחדר שלי כשמישהי שומרת עלי, כשעיניה מוצפות דמעות. זו היתה "אן", השומרת שלי מההוספיס. היא מצאה אותי מת חצי שעה קודם לכן.

איננו יודעים כמה זמן הייתי מת, אנו רק יודעים שהיא מצאה את גופתי חצי שעה קודם לכן. היא כיבדה את מבוקשי, להניח לגופי המת ללא טיפול. היא יכולה לאשר שהייתי ממש מת. זה לא היה מוות קליני. אני מאמין שחוויתי מוות אמיתי לפחות במשך שעה וחצי. ואז התעוררתי וראיתי את האור בחוץ. הייתי מבולבל, וניסיתי לקום וללכת אל האור, אבל נפלתי מהמיטה.

היא שמעה את מכת הנפילה, רצה פנימה ומצאה אותי על הרצפה.

כשהתאוששתי, הייתי מופתע והמום ממה שקרה, אבל בהתחלה לא זכרתי את החוויה. כל הזמן הייתי מאבד את ההכרה ולא הפסקתי לשאול: "האם אני חי?" העולם הזה נראה יותר חלום מהעולם האחר. תוך שלושה ימים חשתי בסדר גמור חזרה, אבל שונה משהייתי בעבר. הזכרונות מהמסע שלי, חזרו אלי יותר מאוחר.

אבל מאז שובי, לא מצאתי יותר שום פגם באף אדם שפגשתי.

לפני מותי הייתי בקורתי, והאמנתי שהאנשים היו מאוד דפוקים. כולם – חוץ ממני.

שלושה חודשים אחר כך הציע חבר שאלך להיבדק בענין הסרטן, אז הלכתי. חשתי בריא. אני עדיין זוכר את הרופא המסתכל על תוצאות הבדיקות של "לפני" ו"אחרי". הוא אמר: "אינני יכול למצוא שום זכר לסרטן".

"נס"? שאלתי.

"לא", הוא אמר. "דברים כאלה קורים.... הפוגה ספונטנית". הוא לא נראה מתרשם. אבל אני התרשמתי, ידעתי שזהו נס.

השיעורים שנלמדו

לסוד הגדול של החיים אין שום קשר לאינטליגנציה. היקום אינו תהליך אינטלקטואלי. האינטלקט עוזר; אבל הלב שלנו הינו החלק היותר חכם שלנו.

מאז שובי אני חווה את האור באופן ספונטני, ולמדתי איך להגיע למרחב הזה כמעט בכל שלב של המדיטציה שלי. גם אתם יכולים לעשות זאת. אינכם צריכים למות תחילה. אתם כבר עכשיו בנויים לזה.

הגוף הינו ישות האור המופלאה ביותר שישנה. הגוף הינו יקום לא יאמן של אור. הרוח אינה דוחפת אותנו למוסס את הגוף שלנו. איננו צריכים להתאחד עם אלוהים.

אלוהים מתאחד עמנו בכל רגע ורגע.

שאלתי את אלוהים: "איזו דת הכי טובה מאלו שישנן על פני האדמה?" אלוהים אמר עם אהבה גדולה: "זה לא מענין אותי". איזו רוממות נעלה. זה לא משנה לאיזו דת אנחנו שייכם. דתות באות, דתות הולכות, ודתות משתנות. הבודהיזם לא היה כאן מאז ומעולם, אותו דבר לגבי הדת הקתולית, והן כולן יהפכו ליותר מוארות.

עוד אור מגיע למערכת עכשיו.

הרבה יתנגדו וילחמו עליו, דת אחת נגד השניה, כשכל אחת מאמינה שהיא הצודקת היחידה. כשאלוהים אמר: "זה לא מעניין אותי", הבנתי שאנחנו הם אלה שצריכים לדאוג, כי אנחנו הן הישויות הדואגות. למקור זה לא משנה אם אתה בודהיסטי, פרוטסטנטי או יהודי. כל אחת מהן היא השתקפות, היא חלק מהשלם. הלוואי שכל הדתות היו מבינות את זה, והיו מניחות האחת לשניה. זה לא הסוף לדתות הנפרדות, אבל חיו ותנו לחיות. לכל אחת יש נקודת מבט שונה. והכל מסתכם, בסופו של דבר, לתמונה הגדולה.

עברתי לצד השני עם המון פחדים בקשר לפסולת רעילה, טילים גרעיניים, התפוצצות אוכלוסין, ויערות הגשם. חזרתי אוהב את כל אחת מהבעיות האלה. אני אוהב פסולת גרעינית. אני אוהב את ענן הפטריה; זוהי המנדלה הכי קדושה שיצרנו עד היום, כאב טיפוס. יותר מאשר כל דת או פילוסופיה הקיימים כאן, הענן הנורא, הנפלא הזה, איחד אותנו פתאום, לרמת מודעות חדשה.

הידיעה שאנחנו יכולים לפוצץ את כדור הארץ חמישים פעם, או 500 פעמים, גרמה לנו להבין, שאולי אנחנו בעצם ביחד כאן. למשך תקופה, הם היו צריכים להכין עוד פצצות כדי להביא אותנו לכך. ואז התחלנו לאמר: "איננו צריכים את זה יותר". עכשיו אנחנו בעצם נמצאים בעולם הרבה יותר בטוח משהיה אי פעם, וזה ילך ויוסיף להיות יותר ויותר בטוח. וכך חזרתי כשאני אוהב פסולת רעילה, כי היא איחדה בינינו. זה דבר גדול.

כריתת עצי הגשם תואט, ובעוד חמישים שנה יהיו יותר עצים על פני כדור הארץ משהיו כבר הרבה זמן. אם אתם בעד אקולוגיה, לכו על זה; אתם אותו חלק מהמערכת שנעשה מודע. לכו על זה עם כל הכח, אבל אל תיקחו את זה ללב ואל תיכנסו בגלל זה לדיכאון. כדור הארץ מאלף את עצמו, ואנחנו איננו אלא תאים על הגוף הזה.

גדילת כמות האוכלוסיה מקרבת את כמות האנרגיה למצב האופטימלי הנחוץ כדי לגרום לשינוי במודעות. השינוי הזה במודעות ישנה את הפוליטיקה, הכסף והאנרגיה.

מה קורה כשאנו חולמים? אנו ישויות רב-ממדיות. אנחנו יכולים להכנס לשם דרך חלומות בהירים. בעצם, היקום הזה הינו חלומו של אלוהים. מה שאני ראיתי הוא, שאנו, בני האדם, הננו נקודות על פני הפלנטה, שהינה נקודה בתוך הגלקסיה, שהינה נקודה. אלו הן מערכות ענק הנמצאות שם, ואנו בתוך משהו כמו מערכת בינונית. יחד עם זאת, בני האדם הם כבר אגדה בתוך המודעות הקוסמית.

הישויות הקטנות האלה, הנמצאות על גאיה, הן אגדה. אחד הדברים שהפך אותנו לאגדה, הם החלומות. אנו חולמים מפורסמים. למעשה, כל היקום צופה במשמעות של החיים, במשמעות של הכל. והיו אלה החולמים הקטנים שהגיעו עם התשובה הכי טובה. חלמנו אותה. וכל החלומות חשובים.

לאחר שמתתי ושבתי, אני מאד מכבד הן את החיים והן את המוות. בניסויים שלנו על ה- DNA, יתכן ופתחנו דלת לסוד מאוד גדול. בקרוב נוכל לחיות ככל שנרצה באותו גוף. לאחר חיים של כ- 150 שנה, יתעורר חוש אינטואיטיבי של הנשמה שיאותת שאתם רוצים לשנות ערוץ. לחיות לנצח באותו גוף אינו כל כך יצירתי כמו גלגולי נשמות, כמו העברת אנרגיה במערבולת האנרגיה הנפלאה הזו בה אנו נמצאים. אנו ממש הולכים לראות את החכמה שיש הן בחיים והן במוות, ואנו גם הולכים ליהנות מזה. כמו שזה עכשיו, אנו כבר חיים חיי נצח.

לחיי החיים! לחיי המוות! לחיי הכל!

לכניסה לאתר של מלן-תומס בנדיקט: http://www.mellen-thomas.com/.

מאנגלית: חמדה טלאור©

טואול בניית אתרים