הקפיצה הקוונטית     אתרים מומלצים     הענקת תמורה     מפת האתר

למה אתה מתכוון

אינני זקוק לאלוהים?

גליון 165
 
ניל דונלד וולש

בפעם הראשונה ששמעתי את המסר הזה ב'שיחות עם אלוהים', נעצבתי אל לבי. רציתי להזדקק לאלוהים. בשבילי להזדקק לאלוהים פירושו שאינני עומד בראש הרשימה, שאינני המפלט האחרון שלי.

ברצוני לספר לכם סיפור קצר על יום מותו של אבי.

ידעתי שאבי לא היה במיטבו מבחינה בריאותית כבר פרק זמן. הוא היה בן 83, ובריאותו הלכה והידרדרה, ולכן מותו לא היה שוק עבורי. כאשר הגיעה שיחת הטלפון, והקול מעבר לקו אמר: "ניל, אני מצטער לומר לך, אבל אביך הלך לעולמו", מה שחשתי לא היתה הפתעה, אבל עצבות גדולה – וגל של פניקה. את העצב הבנתי, את הפניקה לא. זה היה מן סוג של פחד שלא חשתי קודם לכן.

אמרתי לעצמי שזו מוכרחה להיות ההרגשה של אדם החש המום. אבל למה אני חש המום, תהיתי. עצב, כן, בוודאי. אבל המום?

ואז, כשהתבוננתי יותר עמוק אל תוך רגשותי, הבנתי, שזה בגלל שחשתי עכשיו "נושא באחריות". עכשיו הייתי אני בראש הרשימה. עכשיו עמדתי אני בראש המשפחה. עכשיו הייתי אני "הזקן", "הבוס", "המפלט האחרון".

פתאום לא היה אף אחד מעלי. השרביט הועברה.

האם פרוש הדבר שעלי להיות עכשיו האיש עם כל התשובות? האם יהיה עלי להיות בעל הפתרונות בשביל כל האחרים, כפטריארך החדש של המשפחה?

ומה בקשר אלי? אל מי אוכל אני לפנות כאשר הדברים לא ילכו בסדר עבורי? אל מי אפנה?

לאמיתו של דבר לא פנימי אל אבי בדרך הזו כבר הרבה מאוד זמן, אבל זה לא שינה דבר. זו היתה הרגשה טובה לדעת שאבא תמיד שם למקרה שאזדקק לו. עכשיו הוא איננו, ואני נותרתי לבד. בהיררכיה הטבעית של המשפחה, ומאחר ובאותו זמן לא הייתי נשוי, כולם היו עכשיו "מתחתי". אף אחד לא היה "מעלי". גם אף אחד לא היה "שווה" לי. באמת הייתי לגמרי לבד.

זו היתה הרגשה לא קלה לנער מעלי. לקח לי חודשים להתגבר עליה. בסופו של דבר, התנסויות החיים שלי הראו לי שלא הייתי לגמרי ללא התושיה של אבי. הוא נתן לי את אמצעי התושיה שלו בחייו, ומותו לא לקח אותם ממני. ברגעים של לחץ או קשיים זכרתי את דבריו, את החכמה אותה חילק עמי, ואפילו כמה מהפתרונות המעשיים שהוא נקט בהם, והשתמשתי בהבנות ובאסטרטגיות האלה לעיתים תכופות.

אבי עדיין היה עמי, דרך הרעיונות שהוא שתל במוחי.

אבל עכשיו שוב נתקלתי בזה, כאשר דרך הדיאלוג של 'שיחות עם אלוהים' התעמתתי עם רגש נוסף של איבוד הנכס הגדול ביותר שלי, איבוד "המעוז האחרון".

המחשבה שאינני זקוק לאלוהים היתה, עבורי, שאין לי אלוהים להישען עליו, שאינני צריך להישען על אלוהים, כי אני ישות המספקת לעצמה הכול שהינה אלוהים בעצמה, ולכן אינה צריכה להזדקק לאף אחד.

הרעיון שאינני צריך להזדקק לאף אחד לא ניחם אותי. אני יודע שהוא אמור היה, אבל הוא לא.

כמו שאמרתי, אהבתי את הרעיון שאני זקוק למישהו. יחד עם זאת בהחלט הסכמתי עם ההשקפה שהובעה בספר, שבדיוק ההרגשה הזו של הזדקקות למישהו או למשהו מחוץ לעצמנו, גרמה לכל כך הרבה מיליוני אנשים להיות תלויים בדתות מאורגנות, ותלויים האחד בשני במערכות היחסים שלהם.

כאשר, יותר מאוחר, בספר 'אחדות עם אלוהים' נאמר לי שהרעיון שהזדקקות קיימת הינו אשליה, לא היה לי לאן לפנות עם הרגשות האלה של חוסר נוחות אלא רק להמשיך ולחקור את הדבר המסתורי הזה, ולראות מה זה יכול לגלות לי לגבי החיים עצמם, ולגבי תהליך החיים.

'אחדות עם אלוהים' עודד אותי להתבונן אל כל דבר שאני חושב עכשיו או שאי פעם חשבתי שאני צריך בחיים, ואז לחקור את השאלה האם באמת הזדקקתי לאותם דברים, או שמא אלו היו דברים שרק חשבתי שאני זקוק להם. האם אלו היו בעצם העדפות אבל לא באמת נחיצויות?

הייתי מוכרח להודות, שלא היו הרבה דברים ברשימה שלי, שבאופן מוחלט וללא צל של ספק הייתי זקוק להם כדי להיות מאושר בחיי. ו'אחדות עם אלוהים' אמר, שאני בכלל לא הייתי זקוק למשהו כדי להשאר בחיים. השארותי בחיים, הוא אמר, היתה מובטחת, כשלוקחים בחשבון מי ומה שאני.

לא הייתי זקוק לאוכל. לא הייתי זקוק למים. לא הייתי זקוק למחסה. אפילו לאויר לא הייתי זקוק. אם הייתי נשאר ללא חמצן במשך זמן ארוך, גופי היה חדל לתפקד, זה נכון, אבל אני - ה"אני" שהוא "עצמי" – לא. לעולם לא הייתי מפסיק לתפקד.

בהתחשב בזה, אין סיבה לדאוג.

כמובן שהבנתי את זה ברמה המטאפיזית. אבל רציתי לבלות עוד קצת זמן כאן, על פני האדמה, בגופי, אז זה הרגיש שאני זקוק להרבה דברים. יחד עם זאת, גם בתוך הטקסט הרגיש הזה, אם הייתי באמת כן בקשר לכך, יכולתי לראות שכדי לחיות ולהיות מאושר בחיים האלה, הייתי זקוק למעט מאוד – ולאף אחד מהדברים שהיו ברשימה שלי!

'שיחות עם אלוהים' הבהיר לחלוטין שאת האושר – ואת הדברים שיוצרים אושר – אי אפשר למצוא מחוצה לנו. בעצם – שם אפשר למצוא אומללות, במיוחד אם זה המקום היחידי שבו אנו מחפשים. "אם אינכם נכנסים פנימה, אתם יוצאים החוצה", נאמר ב'שיחות עם אלוהים' באחד הקטעים המצוטטים ביותר שבספר.

ככה אנו מרגישים ביחס לחיים, ביחס לכל אחד מאירועי החיים שגורם לנו להיות מאושרים או אומללים, וכך אנו מרגישים לגבי משהו שנוצר בתוכנו ולא מחוצה לנו.

עם השנים למדתי להעריך את התובנה הזה יותר ויותר. לימדתי עצמי לאמץ את המסר של 'שיחות עם אלוהים' כדרך חיים, לחפש את האושר בפנים, ולא לחפש את מקור האושר במשהו חיצוני.

וראיתי – במיוחד תודות ל'ידידות עם אלוהים', שהעובדה שאינני זקוק לאלוהים אינה אומרת שאני לבד או שאני חסר תושיה. היותי אחד עם אלוהים נותן לי גישה אל כל המשאבים שאי פעם אוכל להשתמש בהם, נותן לי עוצמות שאי אפשר למדוד אותן, ומאפשר לי לחיות את חיי מתוך יצירה. וכאן נמצא הפלא, וכאן נמצאת ההתרגשות, וזה המקום בו החוויה של מי שאני באמת נמצאת.

אלוהים אינו רוצה שאזדקק לאלוהים, בדיוק כמו שהורים אינם רוצים שילדם יזדקק להם, אלא מלמדים את אותו איך לא להזדקק להם, בדיוק כפי שאמי ואבי למדו אותי. הם הפכו אותי לבלתי תלוי בהם בזה שהם נתנו לי את המתנה של מי שהם. כל מתנה שהיתה הם, הם נתנו לי. את כל התובנות, את כל החכמה, את כל העוצמה. את כל הדאגה, את כל החמלה, את כל האהבה. את כל האומץ להתמודד עם בעיות, את כל הדמיון כדי לפתור אותן.

אני רואה עכשיו שאת המתנות האלה קבלתי, וכולנו קבלנו גם מאמא/אבא אלוהים. כשאני יכול להשתמש ברעיון, כשאני משתוקק שתהיה לי השראה או תובנה, כשאני רוצה לגייס אומץ או חמלה, כשאני בוחר להפגין אהבה מופרזת, אני יכול לפנות לאלוהים, שהינו המקור לכל הדברים – שהינו כל הדברים.

ואלוהים הראה לי, אמר לי ישירות ובאופן שאי אפשר לטעות בו, שאל מי שאני בעצם באמת פונה זה אל עצמי. כי אני עצמי ואלוהים היננו אחד, ואין הפרדה בינינו. ולכן, אני הוא כל הדברים שאלוהים הינו. ולכן אינני זקוק לשום דבר. גם לא לאלוהים.

אני מרגיש מועצם, לא ננטש. אני מרגיש מתרחב לא מצטמצם. אני מרגיש בעל חברים לא נשכח. ההצהרה: "אינכם זקוקים לאלוהים" מעשירה אותי, לא מרוקנת אותי. היא מרחיבה, לא קושרת את הנשמה שלי. היא גורמת לי להיות חסר גבולות ונותנת לי חופש. חופש לבטא מי אני בדרך המפוארת ביותר שאני יכול לדמיין.

ניל דונלד וולש

מאנגלית: חמדה טלאור©

טואול בניית אתרים