הקפיצה הקוונטית     אתרים מומלצים     הענקת תמורה     מפת האתר

מוות קליני

כותבת המאמר -  ניצה תפארת

מבנה האדם, ההילה וחוט הכסף

כל אחד מאתנו מכיר את הגוף הפיסי. שלנו ושל אחרים. אולם גופנו האמיתי בנוי בעצם משלושה גופים נוספים אשר אין ביכולת הקליטה של חמשת חושינו לקלוט אותם. רבים מאתנו שמעו את המושג 'הילה', ומושג זה כולל את שלשת הגופים שאינם נראים למרבית האנשים [ובכל זאת יש כאלו שביכולתם לראות גופים אלה באופן טבעי, או מתוך למידה ואימון].

שלושת הגופים הללו: גוף הבריאות [אתרי], גוף הרגשות [אסטרלי], וגוף המחשבות [מנטלי] – מחוברים לגוף הפיסי על ידי חוט אנרגטי בצבע כסף, [שגם הוא אינו נקלט בראיה פיסית או על ידי מכשירים מדעיים].

כאשר חוט הכסף מתנתק מגיע המוות באופן מיידי. אולם הניתוק המוחלט והפתאומי של החוט קורה רק במקרים של מוות פתאומי כמו ירייה למשל, או מוות פתאומי בתאונה. במרבית המקרים המוות הוא תהליך שלוקח זמן. לעתים שעתיים, לעתים חודשיים ולעתים מספר שנים.

קודם ניתק חוט הכסף מהמוח, ואז האדם יכול לדבר, להיזכר אולם לא לקלוט אינפורמציה חדשה. אולם כל עוד לא ניתק חוט הכסף מהלב האדם עדיין חי.

במקרה של סניליות, למשל, ניתק החוט מהמוח שנים לפני שניתק החוט מהלב. האדם נראה לנו מבולבל. הוא אינו בתקשורת אתנו. לעתים נראה כאילו הוא מדבר לעניין ולעתים לא. הוא יכול לזכור ולספר במשך שעה פרטים ממה שקרה לו בגן הילדים אולם אין ביכולתו לזכור מה אכל לארוחת בוקר משום שאלה דברים שקרו לאחר ניתוק החוט.

מוות קליני

יש לעתים שאדם מגיע לשלב המוות, חלים בו כל הסימנים הידועים ברפואה ואשר מגדירים את מצב המוות, אולם מאיזו שהיא סיבה האדם חוזר לפתע לחיים. הוא שוב מתחיל לנשום, ליבו מתחיל לפעום, מוחו מתחיל שוב להיכנס לפעילות, והאדם חוזר לחיים. לתופעה הזו קוראים 'מוות קליני'. כלומר מבחינה קלינית היה האדם למעשה מת, אולם מסיבה מסוימת חזרו חוטי הכסף והתחברו למוח וללב והאדם שב לחיים.

חווית תהליך המוות [קליני וסופי]

כאשר מגיע זמנו של האדם לעזוב את העולם הפיסי עקב מחלה, זקנה, פציעה או כל סיבה אחרת, והחוט מתנתק מהמוח, מתחיל תהליך שחוזר אצל כולם, אם כי כל אחד חווה אותו בדרך אחרת במקצת.

בספרו של דר' ריימונד מודי הבן: 'החיים שלאחר החיים', מתעד המחבר כמה עשרות מקרים מתוך מחקר שנערך על מאות אנשים שחוו מוות קליני וחזרו לחיים. אנשים רבים מדווחים כי עברו במנהרה אפלה, או שרוול שחור, או מערה חשוכה או כל מיני וריאציות של אותו דבר. רבים מן האנשים מדווחים כי עבר לעיניהם מין סרט המתאר תמונות ממצבים בחיים, כשהתמונות מביאות איתן תובנות לגבי מה שקרה באותו מצב.

אדם ראה למשל תמונה, שבעודו בגיל שלוש עמד מעל קן נמלים ורצה לדרוך עליהן, ולפתע הבין שזה לא נכון לעשות זאת. זוהי מין נקודת מפנה שבאה בעקבות החלטה מוסרית. זהו סוג התמונות שיראה האדם, והן בעצם מראות לו את תהליך התפתחותו הרוחנית בתקופת חייו הנוכחית.

לאחר מכן, האדם רואה דמות אפופת אור זוהר, או כדור אור כשהמשותף בכל התיאורים הוא שהדמות שפעה אהבה מופלאה שאין אנו מכירים בשום צורה בעולמנו. לא היה שם שום שיפוט או האשמה, הייתה רק קבלה מוחלטת של כל מה שהאדם הוא – על ה'טוב' וה'רע' שבו כשבעצם לא היה קיים כלל באותו מעמד טוב או רע, משום שהכל מתקבל כמובן מאליו. האדם היה נאהב – וזהו זה.

הדמות שואלת את האדם אם ברצונו להמשיך בדרכו. במרבית המקרים אין כל ספק. אילו היינו יודעים לזהות מה חיפשנו ואחרי מה רצנו כל החיים האלה, זו בודאי הייתה ההרגשה המופלאה של השלווה והרגשת האהבה הזו, ואין למרבית האנשים שום ספק שהגיעו 'הביתה'.

אולם לעתים, בעוד האדם רואה לעיניו את התמונות שהזכרנו, והוא מבין באיזה נקודות החמיץ את ההזדמנות להתפתחות רוחנית הרבה יותר גדולה. או לעתים חש האדם תחושה שייעודו עדיין לא מוצה ותחושת אחריות גורמת לו לרצון עז לחזור ולהשלים את המשימה.

אם האדם בוחר, כמו מרבית האנשים, להמשיך בדרכו, הוא רואה לפניו גבול כלשהו. הגבול יכול להיות כביש, או נחל, או שדרת עצים, או גדר או כל גבול אחר, ומאחריו הוא רואה דמויות של אנשים שהכיר ואהב ואשר נפטרו לפניו. הם מגיעים לקבל את פניו על מנת לעזור לו להבין ולהתאקלם במקום החדש.

כאשר האדם עובר את הגבול ניתק חוט הכסף מהלב ואין כבר דרך חזרה, [אלא במקרים נדירים ביותר כמו בסיפורו של מלן תומס בנדיקט שסיפורו מובא באתר זה].

לעומת זאת, אם האדם בוחר לא לסיים את דרכו בעולם הפיסי, והחלטתו כנה לנצל הזדמנות נוספת כדי לתקן את מה שהחמיץ בעבר – ניתנת לו לעתים הרשות לחזור לגופו וחוט הכסף המנותק מתחבר בחזרה.

לא תמיד זוכר האדם לאחר שובו להכרתו את מה שעבר עליו. יש כאלה שאינם זוכרים מאומה, לעומת אחרים שזוכרים מה קרה להם בפרטי פרטים. הבעיה היא שדברים אלה אינם ידועים למדע, ועל כן זוכים בהרמת גבה ובתגובת משהו כמו: "כן, התחרפנת, אבל זה יעבור לך...".

לאלו המתעקשים ועומדים על שלהם אומרים הרופאים למשל: "כן, האור שראית זו המנורה בחדר ניתוח וכל השאר אלו הזיות שנובעות מהשפעת סמי ההרדמה. אנחנו מכירים את התופעה". לעתים, כשנתתי הרצאות בנושא המוות, היו תגובות כמו: "אז זה בכל זאת היה נכון מה שראיתי?" או: "ככה, זה בדיוק ככה, אבל הרופאים לא האמינו לי. גם בעלי לא. אף אחד לא האמין לי...".

תגובות הקרובים והסגל הרפואי גורמות למרבית האנשים לפקפק בעצמם, או פשוט להסתיר זאת ולא לספר לאף אחד.

בספרו: 'התחברות מחדש' מספר המחבר, אריק פרל, שכשאמו התעוררה לאחר לידתו ממצב זה, סיפרה את חוויותיה לבעלה בלחש וביקשה ממנו לרשום מיד בבואו הביתה את כל הפרטים משום שהיא מרגישה שיש לזה חשיבות רבה והיא פחדה שתשכח. למעשה, אמרה, היא מרגישה ששכחה פרטים רבים באופן מיידי לאחר שחזרה לגופה. כמו כן ביקשה ממנו לא לספר לאף אחד כדי שלא יצחקו ממנה.

לפני שנים לא מעטות, הייתה כתבה בעיתונות בארצנו אודות אדם שנקרא לו ל. ועל מה שעבר עליו. הוא סיפר שכשנסע לטיול עם אשתו וחברתה, בכביש מבאר שבע לערד קרתה תאונה קטלנית. שתי הנשים נהרגו במקום ול. נפצע אנושות ואיבד מייד את הכרתו. הוא נלקח לבית החולים הקרוב ובמשך שלושה שבועות נאבקו על חייו. כשחזר להכרתו ראה ל. את מבטיהם של הרופאים והאחיות ואמר: "אינכם צריכים להיות נבוכים. אני יודע שאשתי וחברתה נהרגו".

הרופאים היו בתדהמה ושאלו מניין הוא יודע. ואז הוא סיפר את הסיפור הבא:

הוא אכן עבר את המנהרה וראה את עברו, וכשהגיע לדמות המוארת שאפפה אותו באהבה, חש בשמחה רבה שברצונו להמשיך הלאה. מעבר לגבול ראה את סבו האהוב שאמר לו בתוקף שעליו לחזור לחיים כי עדיין יש לו להשלים משימות שלא הושלמו. הוא התווכח עם הסב, אולם הלה לא וויתר. זו לא הייתה פקודה, זו הייתה הבעת עמדה נחרצת מצד הסב שהשאירה בסופו של דבר, למרות הכל, את הבחירה הסופית בידי ל. תוך כדי הויכוח עם סבו עברו אשתו וחברתה את הגבול והוא הבין כי הן מתו.

ל. קיבל עליו את הדין והחליט בסופו של דבר לחזור, ומייד נשאב חזרה לגופו שהיה מחוסר הכרה. במשך שלושת השבועות הבאים קרה מספר פעמים שהרגיש שהוא מטייל במקומות שונים בבית החולים כולל חדר הרופאים. הוא ראה דברים ואנשים מנקודת מבט משונה במקצת, כאילו מגבוה. לאחר מכן היה חוזר לגופו ושוקע שוב בחוסר הכרה.

טיולים אלה נקראים: "מסעות אסטרליים", ועליהם נדבר בהזדמנות אחרת.

הרופאים קיבלו את דבריו בסלחנות ובחוסר אמון. הם נתנו הסברים 'הגיוניים' לכל מיני דברים, למשל, יתכן שהיו לו רגעים בודדים של שיבה להכרה וכך שמע על מותן של אשתו וחברתה. אולם הם לא יכלו, כמובן לתת שום הסבר הגיוני איך נודע לו בדיוק מה אמרו ועשו בהיותם סגורים בחדרי חדרים בעוד גופו שוכב בחוסר אונים מוחלט על מיטתו.

כיום אפשר כבר למצוא ספרות ענפה שמתארת מקרים רבים של חוויות מוות קליני ועל השינויים שחלו באנשים ובחייהם עקב כך (לא כולם זוכרים מה קרה להם, ולא כולם שינו לבסוף את חייהם והשלימו את מה שחזרו למענו).

טואול בניית אתרים