שאלת השבוע:

מדוע יש כה הרבה סבל

גליון 28

ניל היקר, דברים רבים אינני מבינה בקשר לספרך. עד כה קראתיו כבר פעמיים. זה נשמע כאילו אתה אומר שיש אנשים [בעצם רובם] הבוחרים לעשות מה שנראה כרוע – כדי להזיק לאחרים. הם מאמינים שמה שהם מרוויחים – כסף, כוח, מה שלא יהיה – יגרום להם להיות מאושרים. הם בחרו לנהוג כך תחת השפעת אנשים אחרים במקום לזכור מי הם באמת, ביטוי של אלוהים. הקורבנות שלהם כנראה בחרו להפוך לקורבנות, אם הבנתי נכון את ספרך. הם מביאים עצמם למקום ולזמן בו ניתן יהיה להזיק להם.

זה היה הגיוני לו האמנת בקארמה. זו היתה ההשפעה של המעשים וההתנהלות שלהם מתקופות חיים קודמות. כך ניתן גם להבין אפילו את מותם של ילדים. איכשהו הם "הרוויחו" כזה גורל, או שהוא הגיע להם. אולם אם אינך מאמין בקארמה, זה נראה כחוסר צדק, במיוחד במקרים של ילדים. אם מישהו מזיק להם, או הורג אותם עוד לפני שהיתה להם ההזדמנות להיזכר מי הם באמת, נראה שהם צריכים להתחיל את החיים מחדש שוב, עם כל הכאב הכרוך בכך, עד שייזכרו מי הם באמת. ראיתי ילדים שחוו כל כך הרבה סבל פיזי ורגשי, שהם הפכו להיות פסיכוטיים.

אם אלוהים אוהב אותנו, מדוע הוא רוצה שנחווה כאב אם הוא לא מגיע לנו? אני יכול להבין כאב המזהיר אותנו מפני סכנה, כמו לגעת בתנור חם. אולם הכאב הנגרם על ידי בחירות מרושעות של אנשים אחרים [אכן זהו שיפוט, אולם אעמוד מאחורי דברי] הינו שונה. נראה כאילו הספר אומר שאיכשהו, גם בכאב עצום כמו זה, אנו מצופים להפיק מחשבות "הבאות מאהבה", כדי ליצור, ברמה הפיזית, סוג שונה של ביטוי.

או אולי לאלוהים לא אכפת מהן החוויות שלנו, או מה שהוא חווה באמצעותנו? נראה שמה שהוא אומר, זה שמטרת החיים הינה לחוות דברים. "אל תלמדו מכך, רק חוו זאת. ואיכשהו הכל הולך להפוך להיות אהבה".

אני מצטערת שאני מרירה בקשר לכך. ראיתי כאב רב מכדי שאמחק זאת בשמחה. כאילו שבאמת אוכל לחשוב שאם אזכר שאני אלוהים זה יהפוך אותי נלהבת ובסופו של דבר ישנה את העולם. הייתי רוצה להאמין בזאת, אולם כן, זה אכן נשמע יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי.

מקווה לשמוע ממך, ניל. אני מקווה שזה בסדר שאני מנסה ל'פוצץ לך את הבלון'.

זואה

זואה היקרה, השאלות שלך חשובות, וכן, זה בסדר שאת מנסה 'לפוצץ לי את הבלון'. הבה ואתייחס אל כמה משאלותיך באופן מפורט.

שאלת: "אם אלוהים אוהב אותנו, מדוע הוא רוצה שנחווה כאב אם הוא לא מגיע לנו?"

ראשית, אלוהים איננו "רוצה שאנו" נחווה כאב. אלוהים אינו "רוצה" שום דבר. אלוהים חווה את העצמי האלוהי שלו באמצעותנו, ולומד בצורה זו להכיר מחדש את העצמי האלוהי שלו. אלוהים לא מגיע ממקום של "רצייה" אלא ממקום של "יש". לכן זוהי הערכה לא מדויקת לומר שאלוהים "רוצה" שנחווה כאב. אולם זהו יותר מאשר ריקוד סמנטי. אני חושב שההבחנה כאן חשובה, היות ואם אנו חושבים שאלוהים רוצה שיהיו לנו חוויות כואבות, אנו מחויבים להאמין באלוהים לא הגיוני לחלוטין. [וזהו, דרך אגב, הינו האלוהים שרוב הדתות המאורגנות רוצות שנאמין בו.]

אנו יכולים, אם כן, להחזיק בדימוי אמיתי של אלוהים ככזה שאיננו "רוצה" שיהיו לנו חוויות כואבות - בדיוק כפי שהוא/היא "רוצה" שנתעלם מהם. לאלוהים אין העדפה בנושא כך או אחרת. התהליך האלוהי, אם תרצי, הוא פשוט לאפשר לנו לברוא כל דבר שאנו בוחרים. וכל דבר שמגיע אלינו – כל דבר – אנו בוחרים בו.

קשה לכמה מאתנו להאמין בזה, אני יודע... ולכן קל לנו יותר להאמין שאלוהים מביא עלינו את אותן התנסויות נוראיות. חשוב להבין את האירוניה כאן. מאחר ואיננו מסוגלים להאמין שאנו עושים זאת לעצמנו, מצאנו שהרבה יותר קל לקבל את המחשבה שאלוהים עושה לנו זאת.

יוצא מן הכלל.

אולם אלוהים הבטיח לי שזה בדיוק הפוך. אנו מביאים על עצמנו כל מחשבה, כל מילה, כל חוויה.

ובאשר ל'למה'.

הנשמה האנושית נצחית. היא נמצאת במסע של שמחה בלתי נגמרת, חוגגת כל היבט קיים של החיים, מאפשרת לעצמה לשים לב ולברוא, לחוות ולהגשים, מי היא באמת. ה'ספר שיחות עם אלוהים' 1 מאוד ברור בהסבר שלו "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים".

כדי שנשמה תכיר ותחווה עצמה כדבר מסוים כלשהו, הדבר ההפוך לאותו דבר חייב להגיע למרחב שלה. זו הסיבה, שברגע שאת מחליטה משהו לגביך – כל דבר שהוא – ההיפך הגמור שלו ייכנס אל חייך. אנו חווים בקיום היחסי הזה, כי חום אינו יכול להיות חם ללא קור, גובה אינו יכול להיות גבוה ללא הנמוך, ואת אינך יכולה להיות את ללא מה שאינך.

אני נותן לך תשובה מאוד קצרה, מאוד מהירה לשאלה מאוד גדולה. קראי את הספר 'שיחות עם אלוהים' בפעם השלישית, אם את זקוקה לזה, כדי לקלוט את התובנה הזו יותר לעומק.

המאסטרים יודעים ומבינים כל זאת, וזו הסיבה שהם לעולם אינם מתלוננים נוכח קשיים מאוד גדולים, אלא בעצם מברכים את הרודפים אותם ואת כל הנסיבות והמצבים שמסתערים עליהם. המאסטרים יודעים ומבינים שכל אדם, מקום או דבר בחייהם, הוצב שם על ידם - שהם משכו עצמם אל ההתנסויות הנכונות והמושלמות – כדי שהם יוכלו לדעת מי הם באמת.

מאסטרים מבינים גם, שאף אחד מאתנו איננו רוקד את הריקוד הזה לבדו; כולנו נמצאים בזה יחדיו; שלכול הנשמות יש את מלוא ההבנה על המתרחש, ואנו, כשותפים בריקוד החיים, נפגשים יחדיו בשכחה הנוכחית שלנו, חלקנו משחקים את תפקיד "הקורבנות" חלקנו את תפקיד "הרשעים", כדי שנוכל לברוא ולמלא את מטרת הנשמה בתקופת החיים הזו. קראי שוב בספר את הסיפור על הנשמה הקטנה והשמש.

ישו הבין כל זאת, וזו הסיבה שהוא הסתכל על הצולבים שלו ואמר: "אבא סלח להם, כי הם אינם יודעים את שהם עושים". הוא הבין שאותן נשמות לא ידעו, פשוטו כמשמעו, את שהן עשו. כלומר, הן שכחו מי הן באמת. והן עשו זאת ממש במתכוון, כדי שיוכלו לשחק את תפקיד הרשעים באותה תקופה, בסצנה שלך. וברגע בו הם הכי רשעים, הם סומכים עליך שתזכרי מי הם באמת. בעשותך זאת – את מרפאה אותם מהמחשבה השגויה שיש להם לגבי עצמם – המחשבה שמלכתחילה אפשרה להם להתנהג כך, ובכך לספק לך את ההזדמנות לדעת ולחוות את מי שאת בוחרת להיות. איש מעולם לא בא אליך – מעולם - ללא מתנה בידיו עבורך.

המציאות הזו מתוארת בפרוטרוט בצורה נוגעת ללב בספר 'שיחות עם אלוהים' 2, שבו אלוהים אמר לי: "שלחתי אליך אך ורק מלאכים".

וגם, זואה, כתבת: "האם לאלוהים לא איכפת מה אנו חווים, או מה שהוא חווה באמצעותנו? זה נשמע כאילו הוא אומר שמטרת חייו זה לחוות דברים. אל תלמדו מכך, רק חוו זאת. ואיכשהו כל זה הולך להפוך לאהבה".

לא, [כפי שהסברתי], לאלוהים "לא אכפת" מה אנו חווים; לא במובן שיש לה העדפות בנושא. אלוהים פשוט מתבוננת בנו חווים עצמנו בדרך מסוימת, ומזמין אותנו [ונותן לנו את הכוח] לבחור שוב.

אולם אלוהים אינו אומר, כפי שהצעת, ש"מטרת החיים היא לחוות דברים". אלוהים אומר בספר, שמטרת החיים היא לברוא ולחוות מי שאנו באמת... ושאנו מחליטים ובוחרים בכל רגע של כל יום, עם כל מחשבה, מילה ופעולה.

אלוהים גם מייעץ לנו לא לשפוט את ההתנסויות של הזולת... כולל ילדים מאוד קטנים הסובלים בצורה מופרזת, או שנולדו עם אתגר פיזי או מנטאלי, או מה שלא יהיה. טבעי לנו לחוש עצב, לחוש כעס, לעבור כל מיני תחושות ביחס למה שנראה כחוסר צדק... אפילו להפוך למרירים, מרימים אצבע מאשימה לשמים. אולם אלוהים אומר: "אל תשפטו, כי אינכם יודעים מהו המסע שאותה נשמה יצאה עמו לדרך." אלוהים אומר גם, שברגע מאוד חשוך, "אל תרימו את קולכם בהאשמות, אלא היו לאור עבור החושך, ואל תקללו אותו".

אני מקווה, זואה, שזה עוזר.

חיבוקים, ניל

מאנגלית: חמדה טלאור©

עריכה לשונית: ניצה תפארת