גליון 13

אינני יודע מה גורם לנו לומר או לעשות דברים בדרך בה אנו עושים אותם. אני מתבונן על עצמי אומר ועושה דברים, וחצי מהמזמן אין לי מושג למה נהגתי כפי שנהגתי.

לפני כמה שנים ישבתי עם חברי ג'ון, ושוחחנו כך, על החיים. בעיקר על החיים של אדם הנמצא הרבה בדרכים. הן ג'ון והן אנוכי בילינו הרבה מאוד זמן בדרכים בששת החודשים הראשונים של אותה שנה, ושנינו עייפנו מעט מכך.

ברגע מסוים ג'ון הסתכל עלי ואמר: "אני לא יודע ניל. לפעמים אני תוהה אם זה היה שווה את זה".

התפלאתי מעט. חייו של ג'ון נראו לי מלאים וגדושים עד כמה שאפשר, והתרומות שלו לפלנטה היו ניכרות ועצומות. אמרתי לו את זה, אבל מה שהשפיע עליו, היתה הדרך בה אמרתי לו זאת.

אין לי מושג מדוע עשיתי מה שעשיתי, או מדוע אמרתי מה שאמרתי. אבל לפתע, בלי שום סיבה נראית לעין, הושבתי עצמי מולו והסתכלתי לו ישר בעיניים.

"ג'ון, "אמרתי לו וחשתי מאוד פורמאלי, מאוד רציני, "אם לעולם לא אראה אותך שוב, דע זאת: חייך ועבודתך נגעו בכה הרבה אנשים. כל כך הרבה. נגעת בהם עם אור ואהבה, זה הביא להם חיוך ושמחה, אושר גדול והתעלות, וכן, אפילו תקווה. אתה חשוב כל כך לכה רבים, ג'ון.

כן, זה היה שווה את זה. באופן מאוד עמוק, כן. לעולם, לעולם, לעולם אל תחשוב אחרת."

ידידי התבונן בי במבט חוקר, והיה לי נדמה שראיתי קצת לחלוחית בעיניו. "תודה שאמרת לי את זה". הוא אמר.

זה מעניין איך אנו חושבים על חיינו. אחרים עשויים להלל ולשבח אותנו, אנו אפילו עשויים להיות מושא הערצה מאוד גדול של אנשים, ועדיין יכולים להיות רגעים בהם אנו לא קולטים את עצמנו; אנו פשוט לא רואים את ערך החיים שלנו ומה אנו בשביל אחרים.

אני נזכר בתפקיד הקלאסי של ג'ימי סטיוארט ב"החיים הנפלאים" (It's a Wonderful Life) זה הצריך מלאך בשם קלרנס כדי להבהיר לבעל התפקיד המוביל איזו הבדל חייו עשו. כשלעצמו, הוא לא האמין שהוא היה או עשה משהו שהוליד ערך משמעותי, למרות העובדה שכל החברים שלו וחצי מהעיר חשבו עליו דברים נהדרים.

אני מניח שהיו ימים כאלה גם לג'ון. אני מניח שיש ימים כאלו לכל אחד מאתנו. בימים כאלו אנו עשויים להיות נזקקים לחבר, מישהו שבאמת רואה אותנו, להסתכל לנו בעיניים ושוב להראות לנו את עצמנו. ובימים אחרים, אנו עשויים למצוא עצמנו כאותו חבר, מתבוננים לעיניו של מישהו שאנו אוהבים, ולתת להם לדעת שאנו רואים אותם. באופן מלא. כמו מי שהוא באמת.

בעשותנו זאת, אנו מחזירים את האנשים לעצמם. לא יכולה להיות מתנה גדולה מזו.

אני שמח שהיתה לי ההזדמנות לחלוק את המבט הזה עם ג'ון. אני שמח שהיה לנו את אותו רגע. כי ג'ון דנוור הלך לעולמו. כמו שהסתבר, זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. וזה גרם לי לחשוב על משהו נוסף. איך הייתי מתנהג עם אנשים, מה הייתי אומר להם, אם הייתי יודע מראש שזו תהיה הפעם האחרונה שלי עמם?

הייתי שר את שיר ההלל שלהם, כמו שעשיתי עם ג'ון. הייתי אומר להם "זוהי המתנה שאתם". מעניין, ג'ון כתב שיר בשם הזה, הרבה שנים קודם לכן.

מותו הפתאומי של חברי ג'ון דנוור, הזכיר לי משהו מאוד חשוב: לשמור ולקדש כל רגע בחיים הללו, לראות את הטוב ביותר בכל אדם ואירוע, ולתת את הכי טוב שיש לי בזמן הזה על פני הפלנטה הזו.

אני מקווה שכל אחד מאתנו יוכל לזכור את התובנות הללו, ושזה לא יצריך מוות של חבר כדי לגרום לנו להשאר מחוברים עם ההיזכרות הגדולה הזו, ועם האמת על התפארת שלנו והגדלות שבתרומות שלנו.

ג'ון ואנכי הסכמנו על הרבה דברים, ואחד הדברים היותר חשובים היה שכל חיינו הינם שיחה אחת גדולה עם אלוהים. אני כתבתי כמה ספרים עם השם הזו, (שיחות עם אלוהים – המתר.) וג'ון אמר משהו כזה בשורה האחרונה בוורסיה האחרונה של אחד השירים שהוא כתב.

"אתם יכולים לדבר עם אלוהים, ולהקשיב לתשובה המקרית שלו".

ואז הוא שר את המקהלה.

"הרי הרוקי הגבוהים".

שמעתי אותך ברדיו היום, ג'ון, והזכרת לי אותך.

אז אני רוצה לומר, שוב- - - תודה.... בשביל השמש שעל כתפי.

ניל דונלד וולש

מאנגלית: חמדה טלאור ©