|
||||||
ניל מדברעל האני הגדול, האני במלוא קיבולו
גיליון 1042 13.1.23
ניל דונלד וולש
מאנגלית: חמדה טלאור ידידי היקרים... בימים אלה יש דיבורים רבים על הארה, ועל הדרך למודעות עצמית. אני בטוח שכל המידע הזה התרוצץ לי בראש במשך חודשים רבים לפני שכתבתי את החומרים הנוכחיים. במהלך השבועות האחרונים הרבים כאן בגיליונות, דיברתי על "הגדלה" כעל הצעד השני העיקרי בדרך למודעות עצמית, וברצוני להסביר שכאשר אני אומר "הגדלה" אני מתכוון להתרחבות תחושת העצמי, גדילת ההבנה של מי שאני באמת – ועל דרכים לחוות זאת באופן יותר עקבי ובשפע. אמרתי שאני רואה גישה בת שלושה חלקים. ראשית, יש לגרום לזולת לחוות את החוויה. חקרתי נושא זה קודם. שנית, להיכנס בעצמי ובמלואי לחוויה, ולו רק לרגע. גם לנושא זה נכנסתי כבר בפירוט. אין צורך לחוות את החוויה לתמיד על מנת לחוות אותה במלואה. זו השגיאה הגדולה מכולן שאני רואה שעושים אנשים השייכים למה שנקרא 'העידן החדש'. בדיון הקצר הקודם, דיברתי על זה ישירות באופן תמציתי. הבה ואחזור כאן על מה שאמרתי שם: חברו ביחד התנסויות של סדרה של פחות–מאשר–הגדלה נצחית, ולפתע תגיעו אל הכניסה אל האין סוף. ובכן, אפשרו לעצמכם להתקרב אל ההגדלה של העצמי כל פעם צעד אחד. צעד קטן. שאתן לכם דוגמא, כך שתדעו על איזה צעדים אני מדבר? אני זוכר שכאשר הייתי גבר צעיר, קיבלתי פעם עודף של 20$ יותר מידי מהקופאית בסופרמרקט. אינני יודע כיצד אותם 20$ הגיעו לשם, אך הם היו שם. חשבתי לשוב לחנות, אך מעולם לא עשיתי זאת. הצדקתי את זה שלא החזרתי הכסף בכך שאמרתי לעצמי: "הסופרמרקט הזה היא חברה גדולה וזה שום דבר עבורם." חשבתי - זה לא יזיק לאף אחד. הרהרתי ב"מזל הטוב" שלי והמשכתי בדרכי. עשר שנים מאוחר יותר קרה דבר דומה. מישהי נתנה לי יותר מידי עודף. הסתובבתי מיד וחזרתי לקופאית: "אני חושב שנתת לי יותר מידי עודף." בהתחלה היא היתה מופתעת ואז עלה על פניה חיוך של הכרת תודה. "תודה רבה" היא אמרה. "אם היה חֶסר בקופה היו מורידים לי את החסר הזה מהמשכורת שלי". ברור שזה מה שהיה קורה, ועשר שנים קודם לכן כלל לא חשבתי על זה. באותו רגע נשבעתי לעולם לא לקחת יותר ממה שמגיע לי. שום דבר – מאף אחד. אני מנסה בכל כוחי להיות מוסרי וישר, אם ניתן לעשות זאת. אני חושב שזה הישג מכובד. אני חושב שזה סימן להגדלה. כאשר האדם במצב של עצמי מוגדל אין לו סיבה להיות לא ישר עם אף אחד. ביחס לשום דבר. ביחס לשום דבר בכלל. האני הגדול יותר אינו יכול למצוא סיבה לא לומר את האמת בכל נושא שהוא, כל הזמן. הבה אתן לכם דוגמא נוספת של חוויה של הגדלה פחות-מאשר-נצחית. מגיעים למלון והחדר לא מוכן. אולם זה יותר גרוע מזה. אין להם כלל חדר זמין. אין הזמנה בשמכם. וזה עוד יותר גרוע. אתם אחרי טיסה של 17 שעות על מנת להגיע לאותו מקום. אתם ערים כבר 24 שעות. תכנית הטיול הוכנה כבר לפני חודשים לא מעטים. בדקו אותה שוב ושוב והיא אושרה ע"י סוכן הנסיעות. אתם בטוחים שהטעות היא לא שלכם. עתה אתם עומדים בלובי של המלון, "מרחפים" ליד דלפק הקבלה, ואתם רוצים שהם יסדרו את העניין. שיעשו משהו. שיתקנו את הטועות, שכן כל מה שאתם רוצים זה מיטה להיזרק עליה. אין להם פתרון. המלון מלא עד אפס מקום. אתם אומרים: "תנו לי שם של מלון אחר". "מצטערים", הם עונים, "יש כאן אירועים גדולים, ואין חדר פנוי בכל העיר." החום שלכם עולה. הלב פועם במהירות. אתם רואים אדום בעיניים. הייתי בדיוק במצב כזה. יותר מפעם אחת. למעשה, יותר מידי פעמים מכדי לספור. בפעמים הראשונות נתתי להם על הראש. הייתי יותר משמח לומר להם מה אני חושב. זה לא היה מראה נחמד. כל הלובי ידע שמשהו לא בסדר. ואז יום אחד, כשזה קרה שוב, משהו קרה. זה היה כאילו מישהו זרק מפסק למוח שלי. חלק ממני צעד לאחור וראה שוב את התרחיש המוכר – והבין שאני, אני בעצמי יצרתי זאת, שלא הייתי קורבן, שבסיפור הזה לא היו רעים, ושעל מנת למנוע את כל הכעס והתסכול של הרגע, היה עלי פשוט לקבל החלטה ביחס לסיבה שהדבר קורה וביחס למי שאני. ההתייחסות שלי השתנתה באחת. זה היה כאילו מישהו יצק אני חדש אל תוך גופי, כמו חלב קר אל תוך קנקן. אני שונא להיות כזה נדוש, אך זה הרגיש כאילו חַלב של אדיבות אנושית ממלא את הווייתי. באותו רגע חשתי את "עצמי במלואי". ואני במלואי הבין שהאישה מעבר לדלפק במלון לא היתה יותר אשמה ממני. גם לא מנהל משמרת הלילה. אף אחד לא "היה אשם". מה שקרה פשוט קרה. וה'אני במלואי' ידע שאני יצרתי זאת. יצרתי זאת ברמת יצירה שלא ידעתי עליה, כן, ולמרות זה, אני יצרתי זאת. וכנראה שהיתה לי כוונה ליצור מצב זה שוב ושוב בצורה זו או אחרת, עד שאבין. מה ניסיתי "להבין"? מי אני באמת. חיפשתי להביא לחיי התנסות [במחיר נמוך מאוד, כשחושבים על זה] של מי שאני באמת. למעשה, כל המצבים בחיי, לא רק ההיתקלויות בדלפק הקבלה בבתי המלון, מוקמו שם עבורי, על ידי, על מנת שאוכל למצוא עצמי בנסיבות הנכונות והמושלמות אשר בתוכן אוכל להכריז ולהצהיר, לבטא ולחוות, להפוך להיות ולמלא את הרעיון הבא הגבוה ביחס לעצמי. 'שיחות עם אלוהים' אמר לי, שמטרת החיים היתה ליצור את עצמי מחדש, בכל רגע זהב של ההווה, בגרסה הגדולה ביותר של החזון המרבי שאי פעם היה לי ביחס למי שאני. פתאום קיבלתי את ההדרכה. באותו רגע לא רק הבאתי את המסר, קיבלתי אותו. גיליתי שעם החומרים האלה של 'שיחות עם אלוהים', לומר את הדברים ולחיות אותם הינם דברים שונים לחלוטין. וכך מול דלפק הקבלה באותו מלון החלטתי לחיות את הספרים שלי, את הדברים שאני כותב, את המסרים שלי. טוב, בעצם את המסרים של האל. אלה לא המסרים שלי, אלה המסרים של אלוהים. אלא אם אני מוכן לאמץ ולקבל מסר נוסף מאותם מסרים – המסר האומר "כולנו אחד." במקרה כזה זה כן היה מסר "שלי" אותו חיפשתי על מנת לחיות לפיו. זה היה מסר שלי לעצמי. החיים מיידעים את החיים באמצעות תהליך החיים עצמו. אני מיידע את עצמי ביחס לעצמי באמצעות התהליך של היותי אני. והנה המקום בו קסם הטרנספורמציה מגיע: "אני יכול להחליט איך זה יראה בכל רגע נתון". עתה אני עושה זאת. אני עושה זאת לעתים יותר תכופות. בהרבה יותר רגעים של חיי אני לוקח צעד לאחור ומתבונן בתשומת לב במה שנוצר כאן, ממש באותה רגע, עבורי, ואני מחליט מי אני באמת ביחס לכל זה. וכאשר אני עושה את הבחירה הגבוהה ביותר יחס לזה, אני חווה הגדלה. אני יכול לדווח שהחוויה אינה נמשכת לעולם. זה דומה להוצאת שקד. זה לא נצחי. אינני "נצמד לזה" ככל שהייתי רוצה. אך אני יכול לגשת לזה. זה הדבר החשוב. אני יכול לגשת לזה לפי רצוני. זה לא משהו שעשיתי קודם לכן. האם הדבר חולל הבדל בדלפק של אותו מלון? הם נתנו לי את הסוויטה הנשיאותית. באהבה,
|
.jpg)
