הבה ניצור

סיפור תרבות חדש

גליון 11

"סיפור תרבות", הוא סיפור אותו אנו מספרים לעצמנו, ביחס לאופן התנהלות החיים. הוא מבוסס על בדיה, ואין לו שום קשר למציאות. יחד עם זאת הוא מתמיד כי הוא מסופר שוב ושוב – ומוצג – על ידי חברים מהגזע שלנו, שיש להם עניין להנציח את זה. האחרים הולכים בעקבות הדוגמא.

סיפור התרבות הגדול ביותר שלנו, זה שנצמדנו אליו הכי הרבה זמן ושהופץ הכי רחוק, הינו הסיפור על ההפרדה. בסיפור הזה, אנו מדמיינים שאנו נפרדים מאלוהים, ולכן גם נפרדים האחד מהשני.

כמו שקורה עם רוב המיתוסים של התרבויות, לסיפור הזה אין שום קשר למציאות. אבל הוא מתמיד, והוא השפיע על הרעיונות ועל המעשים של הפרט ושל הכלל במשך אלפי שנים.

לאמיתו של דבר, אלוהים ואנחנו זה אחד. אין ניתוק ואין פרוד. והאמת היא, שחברינו בני האדם ואנחנו זה אחד. אין ניתוק ואין פרוד. אנו כמו חלקים שונים של גוף אחד, הנקרא אנושות. אבל איננו יודעים זאת, ואם אנו כן יודעים – איננו מסוגלים לקבל את זה. התרבות שלנו אינה מאפשרת לנו לקבל את זה.

כתוצאה מסיפור התרבות שלנו על ההפרדה נולד רעיון התחרות, כי אם אנו נפרדים האחד מהשני, אז כל אחד מאתנו הוא לעצמו, ואנו חייבים להתחרות האחד בשני על המשאבים המוגבלים להם אנו זקוקים כדי לשרוד. כך הולך ה"סיפור". זו איננה האמת, אך זהו סיפור מאוד עתיק, ואנו מאמינים לו. אם כך, בעצם הוא אולי "האמת", כי מה שאתם מאמינים הוא אמיתי עבורכם.

כתוצאה מסיפור התרבות שלנו על תחרות, נולד הרעיון של "טוב יותר", כי אם אנו מתחרים האחד בשני, חייבת להיות סיבה לתביעה שלנו לאותו דבר עליו אנו מתחרים – אוכל, אדמה, משאבים, פרסים מסוג זה או אחר – הינה תביעה שחייבת להיענות.

והסיבה – אנו מספרים לעצמנו – היא שאנו טובים יותר מהיריבים שלנו. מגיע לנו לנצח. להם מגיע להפסיד. השיפוט הזה של היותנו טובים יותר, או "מובחרים" יותר, מאפשר לנו להצדיק את הפעולות שלנו. פעולות, שבעצם אנו חשים שעלינו לנקוט בהן כדי ל"נצח". והנה לכם חיכוך. כי זה מה שאנו עושים, כאשר אנו מדמיינים עצמנו כטובים יותר, שמכין את הבמה לטרגדיה האנושית.

בשם היותנו "מובחרים", אנו בני האדם, לא רק שאנו מפילים וחובטים בפניהם של שחקני הוקי אחרים, אנו לא רק משתמשים בקשיחות מיותרת במגרשי הכדורגל, יש בינינו כאלה שעושים "ניקוי אתני" לאומות שלמות. יש בינינו הטוענים לזכויות יתר, או זכויות השתלטות, שהן לא באמת שלנו. יש בינינו כאלה המשתלטים על אחרים ומושלים בהם, תוך שהם מדמיינים שהנשלטים "פחותים" מהם, דנים אותם לחיים של יאוש. ובמקרים הגרועים ביותר שלנו, יש בינינו כאלה שהורגים אחרים.

נכון, אנו ממש מסיימים חייהם של אחרים מהגזע שלנו, כי אנו מאמינים שיש לנו דרך "טובה" יותר כדי להתקרב לאלוהים, או דרך "טובה" יותר לשלוט, או הצדקה כלכלית "טובה" יותר למעשים שלנו, או סיבה "טובה" יותר לדרוש את האדמה.

זה בדיוק מה שקרה לפני כמה שנים במקומות כמו קוסובו. זה מה שקרה קודם לכן, לאורך ההיסטוריה האנושית שלנו, וזה מה שיקרה שוב, אלא אם כן אלו שכותבים את סיפור התרבות שלנו יעשו זאת בדרך שונה.

האם אתם זוכרים את הטרגדיה המזוויעה שהתרחשה בתיכון קולומבין? נאמר, בחלקו לפחות, שהלעג התמידי לו זכו התלמידים מאלו שלימדו עצמם להיות "טובים יותר", שתל בליבם של התלמידים הצעירים כעס חזק מספיק כדי להרוג. זה לא יכול, ולעולם לא יוכל, להצדיק את המעשים שלהם. זה יכול, אם נסכים להסתכל על עצמנו, להסביר אותם.

ומי הם היוצרים והכותבים של הסיפור האנושי? אני מאמין שהם – מפתיע למדי – הדתות שלנו.

אלו הן הדתות שלנו, שמההתחלה, סיפרו לנו על עצמנו. הן סיפרו לנו מי אנחנו, ומה להאמין לגבי עצמנו ולגבי אחרים. אלו הן הדתות שאימצו והרחיבו את המיתוס של טובים יותר.

הדתות מלמדות את המאמינים שלהן שהם "טובים יותר" מאלו שמאמינים בדתות אחרות, כל כך הרבה יותר טובים, שלמעשה הם, ורק הם, יגיעו בחיים שאחרי החיים אל נוכחות אלוהים. מאחר והדתות טוענות ומצהירות שהכינוי הזה של "טובים יותר" בא ישירות מאלוהים, תרבויות ומסורות הוצתו ונתנו אישור לפגוע ולהרוג בשם אותה "אמת."

זוהי האירוניה הגדולה ביותר שהדתות טוענות שה"אמת" הזו היא שתציל אותנו, בעוד שלמעשה היא זו שהורגת אותנו.

נכון, הרעיון הזה שאחד מאתנו, או קבוצה מאתנו, איכשהו "טובה יותר" מהאחרת (ולכן יש לה את הזכות והצורך ביותר משאבים, יותר אדמה, גישה ליותר מים ולדרכי מסחר, יותר נפט...יותר מה שלא יהיה), זה מה שגרם לכאלה מוות והרס על פני הפלנטה הזו, שאהבה אמיתית של אלוהים ושל היצורים שלו, לעולם לא יוכלו להצדיק.

המיתוס של "טוב יותר" הועבר הלאה ונוצל ביעילות על ידי אחרים מאז אותם ימים בהם החלו הדתות להפיץ אותו. מתוך הרעיונות המוקדמים שלנו בקשר למערכת היחסים שלנו עם אלוהים, יצרנו – מה שאנחנו מכנים היום – "גזעים" ו"לאומים". ה"לאום הישראלי" הוא דוגמא טובה. "אנשי האיסלם" גם הם דוגמא טובה. אז עכשיו יש לנו הבדלים גם אתניים וגם לאומיים – כשאצל רובם זה התחיל בדתות.

היום אני מוציא הזמנה לכל הדתות בעולם. אמרו למאמינים שלכם משפט אחד: "הדת שלנו לא טובה יותר מכל דת אחרת, ואנו לא יותר טובים מאף אחד אחר".

זוהי, לצערי, ההצהרה שמעטות הדתות שיהינו לתת. מעטים הכמרים שיאמרו את זה מעל הדוכן שלכם. מעטים עובדי הדת שיכריזו על כך באיגרת הבישוף שלהם. מעטים הרבנים האורתודוקסים שיצהירו על כך בסוף השבוע הזה, ומעטים המנהיגים העומדים בראש הדתות האלה, שאפילו יחלמו להגות את זה.

הסיבה לכך שכזו הצהרה אינה צפויה בקרוב היא, שהכרזה על האמת הזו פירושו לפזר את כל הצידוקים לקיומן מלכתחילה של כל אחת מהדתות.

נכון, כשהאמת הברורה והכואבת הזו נאמרה, זה מה שכלנו – כל הדתות, כל הלאומים, כל המפלגות הפוליטיות, כל המערכות הכלכליות והחברתיות – צריכות ללמד עכשיו:

הדרך שלנו איננה הדרך הטובה יותר, הדרך שלנו היא פשוט עוד דרך.

האם אנחנו יכולים לעשות זאת? האם אנו יכולים להכריז זאת מעל במת העולם? האם אנו יכולים לבשר את זה מבירות כל המדינות בעולם? האם אנו יכולים להצהיר על כך מבמתן של כל המפלגות? האם אנו יכולים להדגים זאת באופן מעשי במערכות הכלכליות והחברתיות?

עכשיו, עם היכולת שלנו להרוס את כל כדור הארץ בלחיצת כפתור אחת, עתיד הגזע האנושי תלוי בדרך בה אנו עונים על השאלות האלה. אם אנו רוצים לשרוד בשלום, בשמחה, בהרמוניה ובשלווה, נצטרך להתאחד ולשים ביחד קץ לטוב יותר.

ניל דונלד וולש

מאנגלית: חמדה טלאור©